העין האישית

MY INNER EYE - PHOTOGRAPHY

העין האישית

 

תצלומים: שפרה לויתן

עריכת לשון: מיכל אסייג

עיצוב ועריכה גרפית גרפי: ירון עינב / גרין עינב

 

©2020 כל הזכויות בעברית שמורות לשפרה לויתן ולמטר הוצאה לאור בע״מ

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר – כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

 

 

פתח דבר
 

אלבום זה הינו סיכום של כעשור שנות צילום.
אני מצלמת מגיל צעיר מאוד אבל מעולם לא למדתי לצלם.
התחלתי להתייחס ברצינות לצילום כאשר קיבלתי מצלמה דיגיטלית ואת תוכנת הפוטושופ שהפכה להיות המעבדה הפרטית שלי.
הצילום הגמור הינו  עבורי רק תחילת העבודה:  אני מוסיפה או גורעת עד אשר אני מגיעה לתוצאה שאני רואה בדמיוני.
 
בתקופה מסוימת ההשתקפויות כבשו אותי לחלוטין והייתי שקועה בהן כמעט באובססיה. הן הולידו ב-2007 שתי תערוכות יחיד בארץ, שתי תערוכות קבוצתיות - בפילדלפיה וניו יורק ואלבום בהוצאת מסדה.
אני צלמת אורבנית. העיר על כל גווניה אהובה עלי: המגדלים הגבוהים והשכונות החרבות, הרחובות ההומים והאנשים. נהגתי להלך שעות רבות ולא עייפתי מן החיים ההומים סביבי.
העיר האהובה עלי מכולן היא ניו - יורק שעבורי היא גן עדן מופלא לצלמים: מבנים גבוהים שחלונות הזכוכית נפלאים בהשתקפויותיהם, חורבות מטות לנפול, שכונות קטנות עם בתי קפה הומים, רחובות שבפתח הבתים מדרגות שעליהם יושבים דיירי השכונה ומפטפטים, מבנים עם גרפיטי אמנותי מדהים. אני מוצאת בעיר גם טבע - בפארקים הירוקים, בשדרות הרחבות וגם ברחובות בהם נטועים עצים שבגומותיהם צומחים פרחים, בפתחי הבתים.
בשנת 2010 חל מפנה בחיי: עמיקם בעלי ואני טסנו לניו יורק לחודש ימים. עליתי למטוס בריאה לחלוטין, אך כשנחתנו לא יכולתי ללכת.
חודש ימים שכבתי בחדר במלון, למעט מספר ימים שיצאתי לביקור אצל הרופא.
שכבתי בחדר תוהה איך יראו חיי להבא. הבנתי שהימים הארוכים של שוטטות בעיר חלפו ועלי ללמוד לצלם בעיקר את הסביבה הקרובה ולעבוד עם החומר הרב הקיים במחשב.
אם קודם לכן חשבתי שאני אקטיבית ושולטת בסביבה עם העין והמצלמה, מצאתי את עצמי יושבת ומצלמת כשאני פסיבית לחלוטין בסביבה רוחשת פעילות.
הכאב, הכעס והתסכול גרמו לי לא רק לחטט במחשב לחפש צילומים, אלא גם להתעמק  ברגשות ובתחושות שלי.
בשלב זה נולדו שתי סדרות: ״זיכרונות דהויים״ ו״בתנועה״.  הדמויות בסדרות מבודדות מזמן ומקום והן ביטאו היטב את הרגשת הבדידות שהייתה בי ואת הכעס על כך שמאדם פעיל מאד הפכתי לאדם מופנם ודואב.
בשנת 2012 ערב נסיעה לתערוכה בפירנצה, נשרף הסטודיו שלי בקומה השנייה בבית. 
שיקום הסטודיו נמשך כששה חדשים.
כשחזרתי לעבוד, הריח הנורא והצבע השחור נשארו אצלי בתודעה ולמשך תקופה ארוכה הצילומים היו בשחור לבן בלבד.
בתקופה הזו נסענו לרמת הגולן אל בני ומשפחתו. נכדתי, צלמת, אמרה לי  ״אני רוצה לקחת אותך למקום שתאהבי מאד״.
זה היה בחודש פברואר, ביום גשום אחרי הצהרים. כשהגענו ליעד, השעה הייתה קרוב לחמש והיה חשוך למדי. המקום היה בסביבות קונייטרה.
החורבות היו חשוכות. לכלוך של שנים הצטבר במקום, הקירות מכוסים בגרפיטי וחורים פעורים של פגזים. אני הצטמררתי. אחי נהרג במלחמת השחרור ונדמה היה לי שהוא נוגע בכתפי ואומר לי  - ככה זה מלחמה, שפרה.
במהלך כשנתיים חזרתי מדי פעם אל התמונות כשאותה תחושה של צער וכאב מלווים אותי. כאב על הנופלים, על המשפחות שנשארו מאחור, על אלמנות ויתומים ועל ההורים הזקנים שילדיהם מתו בטרם עת. ב-2014 נולדה הסדרה ״רוחות מלחמה״.
כשעברתי בבית על הצילומים מכל הטיולים שלנו בעולם, שמתי לב שכמעט בכל עיר יש מספר מבנים  החורגים מסביבתם  בשל הארכיטקטורה המיוחדת.
התחלתי לעבוד על  ״העיר העתידנית״ סדרה שראתה אור ב 2015 . זו עיר שבנייניה חסרי הגיון, בנוסף לכך הערים נעשות צפופות ועמוסות  יותר ויותר ומכאן הסדרה ״צפיפות עירונית״.
ניסיתי למצוא פתרון לבעיה  ובסדרה ״פתרון עתידני״ יש עיר הצפה על פני המים, כזו המרחפת באוויר, ערים המחפשות מקום ירוק ועוד, כיד הדמיון הטובה עלי.
שלוש הסדרות האלה כיום הנן סדרה אחת בת שלושה פרקים  הנקראת ״אורבניקה בעתיד״.  Future Urbanizm
אני עדיין אוהבת לצלם את המציאות סביבי: אנשים בכל מיני מצבים – בודדיםֿ או בקבוצות, בישיבה או בתנועה וכן גם את הטבע במצבים שונים: כשרוח חזקה מניעה ענפי עצים או מעלה גלים גועשים בים, את האפרוריות של יום סגריר ואת הצבעוניות הבוהקת ביום חם.   
אני אוהבת לברוא מציאות חדשה. אלה הן עבודות דיגיטליות המבוססות על החומר הקיים ועל עבודות שאני מצלמת ומעבדת במחשב.
נדמה לי שכיום, בעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים, קשה להיות מאד מקורית. עם זאת,  נראה לי שלכל צלם יש את הדקויות האישיות שלו.                            
אני מקווה שהעין האישית שלי, זו שבעזרתה אני יוצרת את העולם שיש לי בדמיון ברגש ובמחשבה, היא שלי בלבד. 

 

שפרה לויתן

 

MY INNER EYE - PHOTOGRAPHY
Prolog
 

This book is a summery of 10 years of photography. I never studied photography but started photographing seriously when l got my first digital camera and Photoshop, which became my private laboratory. The photo for me is only the beginning of my work: l add and distract until l get what l see in my mind’s eye.

l am an Urban photographer. I love the city with all its aspects - the tall buildings or the small neighborhoods, the busy streets and the roaming people.

New York for me is heaven for photographers: the skyscrapers with wonderful reflections in the windows, old streets with ruins and graffiti and the Nature in the parks and wide avenues with trees and flowers.

In 2010 my life changed: my husband Amikam and l went to New York. I boarded the plane a healthy person, but when we landed l could not walk. For a whole month l was in bed in the hotel room, not counting the few days l went to the doctor. I lay in bed wondering how my life is going to be from there on. I knew that the long days of walking with my camera are over. I knew l had to learn to take photos in my near surroundings and do something with the immense amount of photographs l had in my computer. Until then l was an active person, controlling my whereabouts with my eye and my camera, and here l was totally passive taking photos in an active environment. The anger, the pain and frustration forced me not only to dig in my computer and look through my photographs but actually to dig into my feeling and thoughts.

At this point two series were born: “Faded memories” and “Motion”. The people in the photos are isolated from time and place and express my loneliness and anger I had at that time for changing from a very active person to one that is introverted and painful.

In 2012 the evening before going to a group exhibition in Florence, my studio, on the second floor of our home was burned. It took over 6 months to fix the damage. The dreadful smell and black color remained in my mind for months during which l took pictures only in Black and White.  During this time, we went to the Golan Heights to visit my son and his family.  My granddaughter, a photographer said, “l want to take you to a place you will love”. This was in February around 5 o’clock in a cold, rainy and foggy afternoon. The place was near the Syrian border where several years before we had a war. The ruins were dark, walls covered in graffiti, dirt of years around the place and big holes of bombs and bullets. I shuddered. My brother was killed in 1948 in our war of liberation. l felt as if his hand was on my shoulder and could hear him say “this is war, Shifra”. For two years l went through those photos again and again, with the same feeling of pain and sorrow. Pain for those who died, for those left behind, for widows and orphans and old parents whose children died so young. In 2014 the series “Ghosts of war” was born.

“Future Urbanism” is a conclusion of the photos l took around the world, showing the density of cities, the future architecture and perhaps a solution too.

I love to take photos of life around me, of people and also of Nature. But most of all l love to create a new reality. Those are the photographs I create in my computer. The result of what l see in my imagination.

I think that nowadays it is difficult to be very original.  Yet l think that every photographer has his own nuances and unique eye.

I hope that my personal eye, my inner eye with which l create the world l have in my imagination is mine alone. You are herewith invited to share it with me.

 

Shifra Levyathan

vivid_art.png
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
colorawards-logo.png
parcus_logo.png