העין השלישית היא העין האישית

ספר ההשתקפויות

 

תצלומים: שפרה לויתן

טקסט: עמנואל בר-קדמא

 

THE THIRD EYE IS MY INTEMATE EYE

 

©2007 כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת מסדה ולמחברת

 

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר – כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

 

עיצוב גרפי: נטע שוהם

 

העין המצויה יודעת לתאר בהרף-מבט את האתר המוחשי שמנגד. אין שום מחלוקת, חזותית או תיאורית, באשר למה שאותה עין מצויה רואה: בית הוא בית, עץ הוא עץ, חלון הוא חלון, אמת-מים היא אמת-מים וקומקום הוא קומקום. אצל שפרה לויתן, הצלמת של ספר זה, העין השגרתית רואה את כל האובייקטים שזה עתה מנינו כבית, כמין בסיס, שבכוחה של "עין נוספת" מוצבים בו, או יותר נכון, מכונסים עולמות שלמים, עולמות שקיומם זמני וחולף וצורתם שונה לפי תזוזת מקום – עמידתו של הצלם ומה שמכונה בדרך כלל "זווית הצילום".

 

שפרה היא ציידת של העולמות הללו. יש לה, היא אומרת, "עין מתבוננת, ראייה אינדיווידואלית שמלווה במחשבה מהירה. הראייה האישית, המחשבה המהירה ותפיסת השנייה המדויקת לפעולה – המקום והרגע של הלחיצה על הדק המצלמה – הם הבסיס להתהוות חומר-הגלם ממנו נגזרת האיכות היצירתית".

 

כל בוקר – יהא זה בביתה הגובל בפארק הלאומי ברמת-גן, או באותה צעידה איטית לאורך בלוקים בלב מנהטן, לה היא מכורה, או באחד מביקוריה התכופים ברמת הגולן או בכל מקום אחר בארץ או בעולם – היא פוקחת את אותה עין סקרנית, עין רעבה, העין שמחפשת, ובדרך כלל גם מוצאת, את מה שאף אחד מאתנו לא מצליח לראות: את אינסוף הצורות שמזינות את העין השלישית, היא העין האישית. ברגע זה אנחנו נמצאים בחדר-הלידה של עוד צילום אחד בכרטיס-הזכרון של מצלמתה.

 

הספר שלפנינו בונה עולמות ובו-זמנית גם מתעד מצבים קיימים, או שהיו קיימים, תמיד זמנית: לשנייה, לרגע, לשעה. לרוב שלא על מנת לחזור על עצמם.

 

זהו ספר שמגביל את עצמו לנושא של השתקפויות. ההשתקפות היא עולם בנוי על לוח חלק. מעין הולוגרמה של הטבע, של אור וצל, של אינגבול יכולות האור והצל, להחליף תצורות ובכך להביא את ההשתקפות למקום רחוק משורשיו במציאות. 

 

המיתוס של נרקיס, העלם שגילה את יופיו באמת-מים זעירה, הוא ההורה הרוחני של כל ההשתקפויות. מדהים לראות איזה עולם גדול, מפתיע, בלתי-חוזר, משתקף בקיר גדול של זכוכית ופלדה, בתעתועי יום סגריר, ברחוב אפרורי, בנחל מים, על לוח-זכוכית על שולחן-מנהלים, בחלון-ראווה או אפילו בציפוי הנירוסטה של סיר או קומקום.

 

שפרה, בניגוד לנרקיס, אינה מופתעת למראה תופעת ההשתקפות. היא מחפשת, מגלה וצדה. האינטואיציה והיכולת להתרשם הן ציוד שהיא מביאה מהבית. ואחר-כך, בווריאציות ומינונים משתנים, פועל מערבל החומרים והתכונות שהזכרנו למעלה. "תוסיף לזה", היא אומרת, "את מבנה האישיות – יש שקוראים לזה "מותר האמן מסתם בעל ידי-זהב", המחונן בכשרון מעשי גרידא – אישיות המסוגלת להנפיק אמירה אישית. אותה איכות מיתולוגית הייחודית לאמן-בהגדרה. נכון: כל זה חייב להניב תוצאות, גם בתוספת של כשרון ומה שקראנו העין האישית".

 

יצר החיפוש של עולמות נוספים בתוך מציאות כאילו חד-משמעית, אינו חדש אצל שפרה. יש ברזומה האמנותי שלה אסופה עבה של צילומי פרחים (שמא יהיה נושא הספר הבא???). מי שמצפה לראות שם פרחים יפים אך סתמיים, בערוגה או באגרטל, לא מכיר את האמנית הזאת.

 

"מה שעניין אותי", היא אומרת, "היא החדירה לפנים הפרח. כמו ברגישות להשתקפויות. למצוי שמעבר לגלוי. הפרח מתחבר במהותו למהות הנשית. עדין, חושני. אברי הרבייה של הפרח חשופים לעין-כל. חיי-המין ואופן ההתרבות שלהם הם תמונה מרתקת. מה שעניין אותי הוא הרמיזה הארוטית – ולא היופי החיצוני, שרוב בני האדם מחפשים בפרח".

 

אפילו את השקיעות מעל הכינרת היא צילמה בתוצאה שלא ראיתי כמותה אצל אף צלם אחר. הקיטש אורב מקרוב לנוף-השקיעה המצולם. שפרה מצליחה להוציא מהשקיעה את התמצית האסתטית, מבלי לקפל לתוכה אף גרגיר של סכרין.

 

קו-המחשבה של האמנית נמתח בהמשך. "היופי אף פעם לא מספיק. אין בעולמי סתם יופי. גם בהשתקפויות ובכל מה שעשיתי בחיי. בעברי, ציירתי ורשמתי. רישומי-העירום שלי לא נשארו בגבולות האנטומיים שלהם. הם גידלו שורשים ונופים צמחיים. מן חדירה אל מעבר ליופי החיצוני וחיבור לעולמות אחרים. אם תרצה, אל הצד האפל של העולם".

 

יש לשפרה משיכה טמירה אל כל מה שאפל. היא אוהבת אגדות עם מכשפות רעות, קוסמים-להרע, מדע בדיוני (בעיקר יצירות עם אפקט מאיים). גם בחיים היא נכנסה בלי הכרה לכל מני מקומות מסוכנים, ל"אפיזודות, שיכולתי לצאת מהם שחוטה". למשל, האפיזודה היחידה המוכרת לי היא אותו טיול-נעורים הרפתקני שהוביל אותה אל מעבר לקו הירוק (של פעם...), לתפיסה בידי צבא ירדן ולשהות של עשרה ימים בכלא ירדני.

 

יש לה חלום, שפוקד את לילותיה חזור ופקוד בעקשנות. היא הולכת ומגיעה לשער (שער שצורתו משתנה בכל חלום), השער מוביל אותה לגן, שגם אופיו וצורתו משתנים. מעבר לגן יש דלת נוספת, המובילה לבית, בו היא חשה תמיד בנוח. תוך סיור בבית היא מגיעה לדלת נעולה. ברגע שהיא נוגעת בידית הדלת, על מנת לפתוח אותה – היא תמיד מתעוררת. מעולם לא ראתה מה יש בחדר ההוא. זה אולי סוד הסקרנות שלה, סקרנות שעוצמתה אינה פוחתת.

 

קונסטנטין סטניסלבסקי, אבי תורת המשחק המודרנית בתיאטרון (ומאוחר יותר גם בקולנוע), סבר, שהחומר ממנו בונה השחקן את תפקידו טמון בעברו, באירועי ילדותו, בסביבה בה גדל, בטראומות וביחסיו עם הוריו ואחיו ואחיותיו.

 

עם או בלי זיקה לתיאורטיקן הרוסי הגדול, שפרה מאמינה כי שורש אישיותה האמנותית – ומעבר לענייננו, ייתכן, גם בספירות האחרות של חייה – טמון בבית בו גדלה, באישיות הוריה וסבה, באירועים הדומיננטיים שפקדו את ילדותה והעמוק שבהם – נפילת אחיה הבכור במלחמת השחרור.

 

"הבית שגדלתי בו", היא מספרת, "היה בית מיוחד. בית עמוס ספרי שירה ופילוסופיה, לצד ספרים בהנדסה ומתמטיקה גבוהה, בכמה שפות. לקח לי המון שנים של כעס וניכור עד שתפסתי עד כמה היה מיוחד. אמי, פסנתרנית ורקדנית – תלמידה של איזאדורה דאנקן האגדית – יצאה, לאחר סיום לימודי התואר הראשון (פילוסופיה), עם חברתה הטובה, וחצתה את ארצות-הברית מחוף אל חוף – מניו-יורק לסאן-פראנציסקו. שתי הצעירות במגפיים ומכנסי-רכיבה נדדו במשך חודשים, שבהם עבדו למחייתן בקטיף פירות ובכל מה שהחוות שבדרך יכלו להציע. הן היו חלק משיטפון של מיליוני נוודים, מחפשי לחם ועבודה, בשנות השפל הגדול של ראשית שנות ה-30. היא נהגה לשיר באוזנינו את השיר שהכי אפיין את התקופה – Brother, can you spare a dime (אחי, יש לך פרוטה מיותרת?). יצורים כמוה, גיבורי-התרבות האמריקניים של התקופה, תמצא במיטב הרומנים האמריקניים שנכתבו בין שתי המלחמות. ההיסטוריה מזהה אותם כבני 'הדור האבוד'...

 

אבי, מהנדס בניין משכיל, יליד אוקראינה, שדיבר שש שפות, צאצא לרבנים שהיה אפיקורוס-להכעיס, פגש את אמי בניו-יורק, לשם הגיע לבקש עבודה. 

הפגישה הולידה אהבה גדולה, והאהבה הובילה את האשה המפונקת והכל-כך אמריקנית – מניו-יורק לפתח-תקווה. השנה היא 1934, ובזרועותיהם ילד מתולתל בן ארבע, שהיה אחי".

 

"לא תאמין", ממשיכה שפרה, "אמא הוקסמה מהארץ – מהאור, מהצבעים, מהמקצב. אני נולדתי כעבור שנתיים, בבית שאבא בנה לאמא בית שבמרכזו עמד פסנתר. בבית התקיימו קונצרטים בביצוע רביעייה שאמא הקימה. מלבד הפסנתר שלה, היו בהרכב גם כינור, צ'לו וקלרינט. גדלתי בבית מלא אור וצלילים עד שהכל כבה.

 

"המשבר הגדול היה, כאמור, נפילתו של האח. שמעתי באקראי שיחה קשה בין הורי, שחיפשו סיבה לחיות אחרי האסון. משום-מה, לקחתי על עצמי את האשמה על מותו".

 

הבית המיוחד הזה מוטבע עמוק באישיותה ומעשיה. ועוד לא דיברנו על אותו סבא מיוחד-באישיותו – אסתטיקן, קיבוצניק וסוציאליסט, איש של טעם אנין והשכלה מגוונת ורבת רבדים – שתרם תרומה נוספת לרגישותה האסתטית ולחשיבתה הבהירה. פסיכולוג היה אולי מיטיב ממני למזג את כל ההשפעות הללו, כמרכיבים של אישיותה, כפי שהיא משתקפת בתוצאה האמנותית.

 

המדפדף בספר הזה, ימצא, כי אין השתקפות שחוזרת על קודמתה. כל עבודה עומדת בפני עצמה, וכל עבודה היא התחדשות לא רק, כמתבקש, בתוכן, אלא גם בתפיסה ובגירוי שהפעיל אותה. ההבדלים גדולים בטמפרמנט ובמזג. בצד עבודות אקספרסיביות המשחרות כל רסן רגשי, ניתן למצוא עבודות אחרות, שמשגרות אוירה אימפרסיוניסטית שלווה, על גבול הלירית.

 

המדפדף מופתע מהיקף המציאות האחרת, שהאמנית מצליחה להכניס לכל "לוח", עליו יושבת ההשתקפות. יש שוויון-ערך לאיכות התוצאה – אם היא מופקת מהשתקפות על קיר רב-עוצמה של זכוכית ופלדה בלב מנהטן, על נוף של עגורנים בנמל, על נהר או אמת-מים שכונתית, על מִחבר בין שתי פירמידות, או על סיר (או קומקום) של נירוסטה במטבח ביתה. אין היררכיה – ולא שוני ביחסו של המתבונן – בהעמדה של גדול מול קטן. כל התשתיות שוות בפני איכות התוצאה. השוני הוא בתוכן האמירה, שגם שם אין חם או קר, גדול או קטן. תוכן היצירה ואיכותה הם הקובעים – לא "אצילות" החומרים, או הפורמט. אנחנו מדברים על גירויים ותוצאות, על סולמות צבעוניים, על קומפוזיציות ומהם על הדימויים שהעבודה מעוררת. אלמנט אחד, ששום מתבונן לא יוכל להתעלם ממנו, משותף לכל העבודות: ההשתקפות מעשירה את המציאות ומייצרת, בעצם, מציאות חדשה במימד נוסף – לפעמים מציאות "מרוסקת" או "צפה" כמשוחררת מהכבידה – אך כמעט תמיד מרתקת ותמיד במקצה של שיפור לעומת המקור.

 

שפרה, עם לימודים חלקיים בבצלאל, עם עבר של ציירת. יותר נכון – אמנית רישום. ערכה תערוכה אחת, מוצלחת מאוד, והפסיקה. מדוע? "מכרתי את כל התערוכה וראיתי שאני חוזרת על עצמי. לא רציתי להיענות לבעלי-הגלריה שביקשו עוד מאותו דבר, שכל כך השתלם כספית לכולנו. רציתי להשתנות, ללכת קדימה ולא נפתחה לי שום דרך אחרת. כמה שבכיתי, הכל נסתם. הקפאון הסגנוני כיבה את הציור".

 

ואז בא הצילום – "בן הדוד" של הציור?

 

לא ממש בן-לילה. שפרה, באופייה, היא אדם של כאן ועכשיו. מאמץ ותוצאה ללא חדרי-המתנה. משום כן, אולי, התמקדה ברישום ולא בטכניקות צבעוניות מורכבות ותובעות זמן ארוך של ייבוש. לבה לא הלך אחרי הצילום בתקופה האנאלוגית. חדרי-החושך, הכימיקלים, מכונות-ההגדלה המסורבלות לא משכו את לבה. הצילום היה רק אמצעי להנצחת אירועים משפחתיים, מעקב אחרי צמיחת התינוק והילד ומקסימום הפקת שקופיות מהטיול לחרמון או לאלפים. חובבנות זניחה ובלתי חשובה.

 

הופעת הצילום הדיגיטלי – ולאחר מכן התוכנות החכמות המלוות אותו – הייתה צעד קטן לאנושות וצעד גדול לשפרה לויתן. התאים במדויק לטמפרמנט ולמזג האמנותי שלה. התוצאה צמודה לפעולה. ההתמכרות הייתה מידית. חרות חדשה להתבונן, לגלות, לחקור, לבצע ולהתייצב בזמן אמתי מול התוצאה. 

 

אין זה סוד, שהמתבונן בצילומיה של שפרה לא מקבל את התוצאה המידית – את הפריים שיצא מהקליק – אלא תוצאה של טיפול נוסף, בעזרת התוכנות החכמות-עד-פליאה של העידן הדיגיטלי.

 

אמנות הצילום הכירה, מראשיתה, את המושג "צילום מטופל". האמן "טיפל" בתוצאה הישירה של הקליק בעזרת כימיקלים, מניפולציות בחדר-חושך או בשלב ההדפסה וההגדלה, מיזוג עם אלמנטים לקוחים מהציור או מההדפס האמנותי. הצופן המודרניסטי נתן למושג זה תעודת כשרות רשמית.

 

וראה זה פלא: חלק גדול של האמנים שעשו שעות ארוכות במאמצי "טיפול" אינסופיים, יצאו חוצץ נגד תוכנות ה"טיפול" הדיגיטליות – ה"פוטושופ" ודומיו. שמעתי אפילו הגדרות קשות מאוד, מפיהם או מקולמוסם של אמני-צילום מהעידן האנאלוגי ואף בחתימת כמה ממאורות המגזינים לדבר אמנות, על צלמי העידן הדיגיטלי ועל קיצורי-הדרך החדשים שנפתחו בפניהם. עד "הזנייה". לא נעים.

 

שפרה וכל יתר אמני הדור הדיגיטלי אינם זקוקים לכל הגנה. בעיקר מכיוון שהתוכנה הדיגיטלית אינה משחררת את האמן משום צורך לעשות החלטות. הפריים הבסיסי מעולם לא היה – אלא אם האמן החליט כך מנימוקיו – קדוש. מה שנעשה קודם בתהליכים ממושכים מוצא עכשיו- פתרונות מהירים ופשוטים-יחסית. יחד עם זאת, קיצורי-הדרך הללו אינם משחררים את האמן מלבטיו. עדיין קשה היא ההחלטה כיצד להשתמש במחשב ובתוכנה על מנת להגיע לתוצאה סופית כרצון האמן. אנחנו מגיעים לאותו טרמינל, בזמן הזה כמו בימים ההם: התוצאה הסופית היא הקובעת.

 

שפרה מוסיפה: "הפריים ה'בתולי' – ההשתקפות במקרה זה – תוצאת הקליק הבסיסי, לא ימשיך את דרכו בחיים אם לא ישיג את התוצאה שאותה עין שלישית רצתה בשנייה של הלחיצה על ההדק. הפעולה הבסיסית היא של העין השלישית, לא של הפוטושופ. היא רואה את מה שיש מולה. אני יודעת, שרגע החסד הזה, הבלעדי לי, יחלוף מיד. עוד שני מצמוצי-עין, עם תזוזה שלי או של השמש, תהיה השתקפות אחרת. אולי שניית-הקסם של העין השלישית/האישית תחלוף לעולם. אם הדייט הגורלי הזה מתרחש – אנחנו יכולים, בצמתים נוספים של החלטות חשובות, להגיע אל התוצאה הרצויה, שהיא, כך אני מקווה, גם האופטימלית למתבונן".

 

שפרה לויתן אינה אמנית בראשית דרכה. היא סבתא לנכדים ובעלת, כאמור, נסיון-חיים עשיר ומגוון. ספר ראשון. בשנה זו גם תערוכות-צילום ראשונות. מהיותה חובבת מיסטיקה, היא בטוחה, כי "נגזר" עליה להוציא את הספר הזה, כמו לקיים את התערוכות, דווקא עכשיו. היא בטוחה, כי אותו חדר מסתורי, שהחלום מסרב לחשוף את תכניו, צופן בתוכו את צווי-הפעולה, ומן הסתם מבטיח גם גמול ומשובים מעולים.

השתקפות מדויקת של ישראליות אורבאנית נפוצה. מזגנים בולטים פוצעים את חזית הבית, שבה כל מרפסת מזמרת בקול אחר. את התכלת הנקיה של השמיים שוברים דודי-שמש מרופטים וגופים מאונכים אחרים. כל מה שנביאי "העיר הלבנה" סירבו – או נמנעו – לראות.

 

החלום ופשרו. המצלמה הנציחה את הזרוע הענקית של העגורן כשהוא מלביש את המציאות, כמו בשיר, בשמלת בטון ומלט. אבל "העין השלישית" תופסת, בצלם הפיוטי של שמי-סתיו, את התוצאה הפרוזאית: חומה גבוהה ומאחוריה בית-מידות, שגם הוא, יחד עם העץ משמאל, שובר את קו השמיים.

 

העיר בנקודת-רתיחה. כולנו בסיר אחד. הבתים שלנו מקופלים על דפנות הסיר וכנראה מתבשלים בקלחת עירונית לוהטת. האם גם אנחנו בבתים המתפרקים? מי נמצא בבתים שברקע, המתבוננים באדישות בכל מה שלוהט ומתאייד בסירים?

 

משוררים שרו את יופיין של בובות חלונות הראווה ואף ביכו את זמניותן. הצלמת תפסה את רגע החסד של היופי הצונן והקפוא של הדוגמניות ומחלצותיהן האופנתיות ועימתה אותן עם האפרוריות הסולידית, שמציבה אתגר של נצחיות אפרורית, נטולת כל זוהר – אבל מציגה קוטב שקונה אריכות-ימים, תמורת כיעור מסוים.

 

תל-אביב כפי שרצינו שתהיה וכפי שנשתמרה בפינות נדירות של הרמוניה ארכיטקטונית. באוהאוס, עץ ירוק, דרך מחיצה תזזיתית, עם יומרות קוביסטיות. אופרה אחרת. באופן מוזר, העין מסוגלת להכיל את השתיים במחיצה אחת. זו, אולי, היכולת הסינתטית של היהודי הנודד.

 

"ויהי יונה במעי הדג" – עולם אחר, סוריאליסטי ומאיים. עין אחת מרושעת, שריונים בלתי חדירים, פה מתוח לבלוע. האיש הקטן אוחז בהגה, שאולי יחלץ אותו מן המעמקים. היגיע אל הבתים אשר בפינה הרחוקה משמאל?

 

שימו לב כמה מיוחד ויפה הוא הבית אשר ברקע. כמה אמנות ותשוקה אסתטית הושקעו בו. אולי יכולים היינו לחזור ביתר חופשיות אל האורנמנטיקה הקלאסית לולא ההתערבות המאסיבית של הנערה הכל-כך בת-ימינו אשר בחזית. נוכחותה החצופה זורקת אותנו ממש אל תוככי המודרנה, אל ציורי-הקיר המקסיקניים ואל התרבות של אמנות-הרחוב ופרסום-החוצות. דוגמה נפלאה של מיזוג בין רך וקשה, בין ענוג ובוטה, בין עכשיו ונוסטלגיה.

 

גם זו ישראל: תריסולים מכוערים כתוספת לבית ומרפסת ששום אדריכל לא היה מקבל עליהם פרס. שנות ה-50 שתלו אלפי בתים כאלה בשכונות, שעד-מהרה הפכו לסלאמס. אל תטעו בגג-הרעפים – הוא לא מוביל אותנו לאסוציאציה סוויצרית. החלון המלוכסן אינו הקולט הסולארי של דוד-השמש. הוא קיר-הזכוכית עליו משתקף הבית. הקיר הוא חלק ממגדל חדיש, נכד או נין לבית המשתקף.

 

ייתכן שאנחנו מתבוננים בצילום הכי רומנטי בספר. לא להתאמץ ולהוציא את העיניים על הפרטים. בתוך המסגרת החמורה, הנזירית, שמקרינה שחור-קטיפה אצילי, אנו רואים תצורה לבנה, תנגידית, שתחומה ברכות על ידי מה שניתן לזהות, אולי, כווילון. אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים להעמיק ולהאריך מבט – תגלו שהלבן הכמו-בתולי מכיל בעצם עיר שלמה...

שפרה לויתן

vivid_art.png
  • Black YouTube Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
colorawards-logo.png
parcus_logo.png